לכתוב או לא לכתוב זאת השאלה?

טור חדש במועד קצת חשוך – תשעה באב – היום המסמל יותר מכול את נקודת השפל של העם היהודי, את נקודת החורבן והיציאה לגלות. מכל התאריכים בשנה האם זה הזמן להשיק טור על יצירה ואומנות? על תורה ועל אישה? על עשייה והתחדשות?

אכן, תשעה באב הוא הגראנד פינאלה של שלושה שבועות ארוכים וקשים, "שלושה שבועות חורבן", "תלתא דפורענותא", אם תרצו (ואף במישור הכללי לא חסרים אסונות בהשראת ימים אלה).

תשעה באב נחרט בלב העם היהודי כמועד היסטורי של שברון לב – החל בחטא המרגלים, דרך חורבן בית המקדש הראשון והשני, חורבן ביתר, כישלון מרד בר כוכבא, ואף מאוחר יותר בהיסטוריה – פרסום צו הגירוש של יהודי אנגליה על ידי המלך אדוארד הראשון, סיום גירוש יהודי ספרד ב-1492 ותחילת ביצוע תוכנית "הפתרון הסופי" להשמדת היהודים בגרמניה הנאצית, ולא מכבר עוד גזירה איומה שהבאנו על עצמנו – הגירוש והעקירה מחבל ארץ אהובה – גוש קטיף וצפון השומרון).

אם יש יום שעדיף להתכנס בו אל תוך מחילה ולא לצאת – יהיה זה תשעה באב, יום שבו נגזרה על ישראל "בכייה לדורות" כנגד אותה בכיית חינם שבכו ישראל בחטא המרגלים. כבר הזכרתי?

אם כך, מה הדחיפות?

יצירה בשורשה היא הבדלה: הבדלה ביני ובין העולם, ביני ובין ששת ימי בראשית; יצירה תהיה נקודת הטוהר של חיבור האני אל עצמי, אל הנשמה שלי, אל החלק אלו-ה ממעל ממש שבי.

נקודת האור.

אסונות, מנהגי אבלות ובכי החורבן יהיו סמל על בכיית חינם, בכיית "סתם". מציאות של תשעה באב היא מציאות שבה את בוכה את החן לחינם; מציאות שבה אין 'היא' או 'הוא' נושאי חן בעינייך; אין את "נושאת חן וחסד" בעיני עצמך.

מציאות של תשעה באב למעשה שולטת לא רק יום אחד בשנה אלא תהיה תולדה של בחירה, בכל רגע נתון. וביכולתנו לבחור להסיר אותה מעלינו גם בימים "רגילים" תכף ומייד, גם ב"בין הזמנים". לבכות את החן של האחר הוא בכיית חינם. לבכות את החן שלי הוא חורבן ממש.

והינה, השנה אנחנו לא בוכות בתשעה באב לא על חלומות אבודים, לא על קריירות וילדים, לא על עבר מפוספס… ואפילו לא על בית המקדש. מסיבה אחת פשוטה: השנה אנחנו פשוט לא בוכות! האבל נדחה מפני השבת: תשעה באב שחל בשבת מחכה ליום ראשון; תשעה באב שחל בשבת מפנה מקום לשמחה, לקדושה, לשולחן ערוך, למטעמים ולנרות של שבת ודוחה ביממה שלמה את האבל.

דחיית צער מפני קדושה היא ההלכה האהובה עליי, היכולת המופלאה של ההלכה היהודית לבוא ולומר לנו: חכו רגע. שימו על "הוֹלְד".

אחת היצירות המופלאות שנולדו בתשעה באב היא… המשיח! בתוך בליל הריסות נולדה גאולה!

משיח היא תנועה בנפש – יאמרו גדולי החסידות – תנועה של יצירה מתוך בכייה, תנועה של יצירת גאולה.

ומי היא אותה אחת היודעת לגאול ולדחות?
שתיים הן: שבת ואישה.

כוחן של נשים ליצור "יש מאין" במרחב אחד, לשנות את ההיסטוריה פעם אחר פעם; להיות גואלות ומַפנות מקום לטוב; מצמצמות עצמן על מנת לברוא חיים, להכיל ולאהוב, ליצור אור גדול מתוך חושך וכך להבדיל בין התוהו לנקודת האמת, להיות הדבק של הלב השבור, להיות אימא של שבת, להיות מסך ההבדלה מתוך בחירה, לדעת בגאונות לדחות אבל ולבטל דמעות של עם שלם.

היכולת להוליד משיח שמורה לָךְ, אישה.

אז כן, היום. דווקא היום.
מזל טוב! נולד לנו טור חדש.

לתגובות: [email protected]