פרשת נוח מה אכתוב?
אני שואלת את עצמי שוב ושוב, והמבול שבתוכי לוקח אותי אל המקום שבו אני נוכחת בתקופה האחרונה.
חודשיים וחצי מאז שקברינט התיבה של המשפחה, האור הגדול והעצום הזה שנקרא – אמא, אבדה לי.
המגדלאור שהאיר כל ספינה אבודה בלב ים.
כל מי שהיה בתוך שדות הראייה שלה, שאבדו לה בסערה. אפילו אי שם על אי בודד, היא האירה. וכל-כך הרבה אור ממנה נשאר כאן.

האבדה הגדולה בחיי,
לא בגלל חיי,
בגלל חייה.

חייה המלאים בנתינה ללא לאות, במעשי החסד בפינות נסתרות.
על עוגות ועוגיות לשמחות מעשה ידיה, של ימים כלילות.
על מעטפות סמויות שנשלחו לאברכים, למשפחות מעוטות יכולות, או סתם קרוב שנמצא במצוקה.
על עקשנות על מצוות, קלה כחמורה, גם שהיתה פטורה מלכתחילה.
על מסירות נפש למען חינוך הבנים, על שחייה כנגד הזרם, בכל המובנים.
על קריאת התהילים בכל הזדמנות, על אף אובדן כושר הדיבור ושליפה, היתה לך תמיד שאיפה.
על הברכות שיצאו ממך מתוך הלב, ונכנסו לכל לב, ברחבי תבל.

אמא,
התיבה שבנית במו ידייך – התייתמה.
התיבה הכי חזקה בעולם, נלחמה בסערה ארבע שנים.
בגזירת מלכות שמיים, שנפלה על העולם כרעם ביום בהיר.
כשהסערה השתוללה, כולם ראו מהם "החומרים" החזקים שהחזיקו אותה, אותך, אותנו…
יסודות של אמונה ובטחון, ושל שמחה. שמחה שלא תלויה בדבר!!! בשום דבר!!!!

אמא אהובה,
התיבה עודנה,
השרשת לי את זה מיום היוולדי,
ינקתי ונשמתי אותה כל שניה ורגע…

בוחרת להיכנס לתיבה,
ולא לשקוע.
להמשיך את המסורות שהנחלת,
וכך
לא לצלול, למצולות הכאב, הפחד והגעגוע…

להחזיק באמונה התמימה שלך,
להאיר כמוך, לכולם.
ובכך
למלא את התיבה בְּחַיּוֹת, זוגות זוגות.
המשכיות של משפחה ענפה לתפארת.
לעשות לך נחת!!!

אמא אהובה שלי,
כשמה של פרשת השבוע,
נוחי על משכבך בשלום.