עוצמת עיניים ומדמיינת את לפני הראשית
והארץ הייתה תוהו ובוהו
וחושך על פני תהום
להרף עין מציצה אל התוהו שבתוכי
אל האפלה
ורוצה את מי שיבוא ויברא מתוך האין – ראשית
שמים וארץ
ים יבשה
צמחיה
ברואים
ואדם אחד
אני
כוח בראשיתי שיסדר את כל הבלאגן שבפנים ובחוץ
ואיפה הוא?
מחפשת תשובה בתוכי…
והלב מוביל אותי לחדר הטיפולים למפגש מיוחד עם אחד ממטופליי המרגשים.
אני זוכה לעבוד במקום אליו מגיעים ילדים שנפלטים ממסגרות רבות, שמגדלים בנשמתם אין גדול וחלל עצום ילדים שסוחבים מזוודות כשלון מבית ומחוץ.
והנה השבוע פגשתי את אחד הקסומים מהם,
כשהגיע בשמחה אל המפגש הראשון שלנו מזה זמן רב.
המבט בעיניים המצפות שאביט בהן בחמלה ואראה את הקושי, עומס החיים, הכתפיים שסוחבות הרבה מידי בגיל צעיר כל-כך .
הוא מביט בי מלא תקווה ורוקם חלום בפשטות שרק ילד יכול;
צליל- אני רוצה השנה לעבוד על הכעס שלי
אני רוצה להצליח לא לכעוס ולהתפרץ.
ואני בתוכי רוצה לומר לו –
גם שנה שעברה רצית, גם אז רקמת תקווה שהשנה יהיה פחות קשה…
מאיפה לך הרצון הזה? הבטחון הזה? התקווה הזו?
שואלת בליבי-
ילד איך מתחילים שוב?
הרי כל-כך הרבה פעמים אתה נופל,
מאיפה הכוח הזה לקום?
למד אותי להאמין ילד.
והעיניים שלו שמתמזגות במבט שלי מספרות לי שהתשובה בינינו, תלויה ועומדת.
ותכף נגלה את השנה הזו ונעשה בה צעדים קטנים
ונאחוז בהם כתקווה גדולה.
ונפול בוודאי ונבכה ונכעס ונאכזב את עצמינו ואת הסובבים אותנו.
אבל נתקדם, צעדים קטנים,
בנעלינו המגושמות
ונשכח, כמו ילדים, שנפלנו וכאב
שגם אתמול נכשלנו.
נארוז בגדי הצלחות קטנות בתוך מזוודת הכשלונות המפוארת
ונמשיך לטייל בארץ יפה
שבה שמים וארץ
ים יבשה
צמחיה
ברואים
ואדם אחד
לא מלאך
אדם

בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ.

הכותבת היא שחקנית האנסמבל ומטפלת בפסיכודרמה.